כשלמדתי עיצוב טקסטיל בשנקר, מצאתי את עצמי כבר אז שואבת השראה בעיקר מהחיים שלי כאן, בארץ
.גדלתי בקיבוץ שהוא אמנם לא מקדש של אסטתיקה .. אבל החיים בו היו מלאים באומנות ואמנות
עוד כילדה קטנה, עיצבתי בלי לשים לב בכלל, תפאורה להצגה, ברכה למסיבה, שלט או קישוט - היו לי 'ידיים טובות' מין כשרון שימושי, לא חשבתי שהידים הטובות יקימו פעם עסק
לקיבוץ בהחלט היתה אתסטיקה ייחודית וחד פעמית שכמעט כולנו יכולים לזהות ולי היה ברור שחלק ממנה ייכנס גם לעיצובים שלי כסטודנטית. בתרגילים שקיבלנו, מקובל היה להשתמש בהשראה מעבר לים - מאמנות קלאסית אירופאית או מאומנות אוריינטלית. אבל אני לא רציתי לצייר מלאכים או פילים - אני רציתי לצייר את האלף בית, את הבית ואת הגמלים שלנו
וכך עשיתי, בתחילה ב'סטודיו לימונדה' ועכשיו ב'היברושיק
?מה הופך עיצוב לכזה שנכנס ללב ולא חולף עם הרוח
אני חושבת שעיצוב חכם הוא עיצוב שיודע לספר את הסיפור הקבוצתי – מין רגע של זכרון משותף
הגמלים והאלונים והתפוזים בחום בירוק ובכתום, לא פחות יפים מהפילים המוזהבים של הודו
. ABC ל'אלף בית' יש מקום של כבוד לצד ה
את הסיפור הישראלי מעניין לעצב, כי הוא קודם כל שלנו, של כולנו
הוא קשור לילדות, לריחות, לצבעים, לעונות השנה, לארץ הזו, לסיפורים שגדלנו עליהם, לכל מה שיוצר מסורת
אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל, רק לנסוע איתו למקומות חדשים